חשבון הנפש של "האני הזוכר"

כתבה שפורסמה באתר "הארץ", מאת רון פרסלר

16.9.10

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1189661.html


פרופ' דניאל כהנמן מסביר למה חשבון הנפש ביום הכיפורים לא מבוסס דווקא על המציאות 

כשאדם בוחן את חייו, הוא כבר אינו מי שחי אותם. הוא בוחר לו נקודת מבט כדי להבין ולספר אותם. פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, מסביר למה חשבון הנפש ביום הכיפורים לא מבוסס דווקא על המציאות 


יושב לו אדם לבחון את חייו בערב יום הכיפורים. במה הוא מהרהר? במה הוא ממקד את מבטו? ובמה הוא מתמקד כשהוא חי את חייו יום אחרי יום בשאר ימות השנה? פרופ' דניאל כהנמן מספר שקולגה שלו, נורברט שוורץ, עשה פעם מחקר. הוא שאל אנשים עד כמה הם נהנים מהמכונית שלהם, ובדק האם יש קשר בין מידת ההנאה לשווי המכונית. הקורלציה שמצא היתה מובהקת - ככל שהמכונית יקרה יותר, כך בעליה נהנים ממנה יותר. אבל כששאל את הנסקרים עד כמה נהנו היום מהנסיעה לעבודה ובחזרה, לתשובה לא היה קשר לשווי המכונית. מה שמעלה את השאלה: אנשים שנהנים מהמכונית שלהם, מתי בדיוק הם נהנים ממנה? התשובה: בזמן שהם חושבים עליה. 


ב-2002 הוענק לפרופ' כהנמן פרס נובל בכלכלה על כך שהוכיח, יחד עם עמיתו עמוס טברסקי, שבני אדם מקבלים החלטות באופן לא רציונלי, ואף פיתח מודל שמדמה את שיקולי ההחלטה. בשנים האחרונות הוא חוקר את מושג האושר. המחקר של כהנמן נוגע בלב המחשבה הבורגנית. הוא בודק עד כמה משפיעים על חיינו נישואים, ילדים, מפגש חברים, ביטוח בריאות, מכונית חדשה. הוא מנסה לענות על השאלה האם נהיה מאושרים כאשר נתעשר. 


כהנמן מאמין שעד כמה שהדבר נוגע לחוויות שאנחנו עוברים כל רגע מחיינו, ולאופן שבו אנחנו נזכרים בהן, חושבים עליהן, מבינים אותן, האדם שחי את החיים הוא לא זה שחושב עליהן. הוא קורא לשתי הישויות, שני מצבי התודעה האלה, "האני החווה" ו"האני הזוכר". 


חייו של "האני החווה" הם מיליוני רגעים קצרים שבאים בזה אחר זה, שאת כולם הוא חש על בשרו. שנייה אחר שנייה, שעה אחר שעה. כל אותם הרגעים האלו, מיליוני החוויות - בעצם, החיים שלנו כפי שאנחנו חיים אותם - מתפוגגים, כמעט כולם, ללא זכר ומבלי להשאיר חותם. כשיושב אדם ומהרהר בחייו, חושב על מקומו, החוויות כבר אינן. נותר רק סיפור. בשביל "האני הזוכר" החיים הם אוסף סיפורים שהקשר בינם לבין מה שחווינו באמת מורכב. 


הסוף קובע 


ב-2002 בדקו באוניברסיטת אילינוי את הקשר בין מידת ההנאה, או הסבל, שאנשים חווים בזמן חופשה (כפי שמסרו בזמן אמת בעזרת יומן אלקטרוני), לבין מידת ההנאה שזכרו לאחריה. נמצא אמנם קשר בין התחושות שדיווחו הנופשים בזמן החופשה לבין הרושם הכללי שלהם ממנה כשנזכרו בה, אבל הקשר לא היה מאוד הדוק, ולפעמים היו סתירות. מה שסיפרו האנשים לעצמם על החופשה היה שונה מסך כל חוויותיהם, כמו ששעות השמירה הבלתי נגמרות, קרצופי הסירים במטבח, האבק והלכלוך של הטירונות הופכים בזיכרונם של הרבה ישראלים לחוויה מופלאה. הזמן אבוד והזיכרון חמקמק, וממרחק הזמן נוספת לאירועים משמעות. מה אכפת לו ל"אני החווה" ממשמעות? אבל המשמעות חשובה ל"אני הזוכר", שטווה סיפור, ולסיפור עלילה. 


מה שקובע את עלילת הסיפור אינו אוסף של אותם רגעים שנשכחו ונעלמו, אלא, טוען כהנמן, אותם הדברים שקובעים את התרשמותנו מכל סיפור - שינויים משמעותיים; שיאים. רגעי השעמום, העבודה השגרתית, מתקבצים והופכים בסיפור לשורה קצרה: "הימים התמזגו אחד לתוך השני בלי כל מאורע חשוב", או אפילו: "שנתיים חלפו". כל מה שלא תורם לעלילה נשכח ואובד. 


למעשה, למשכם של אירועים אין כמעט השפעה על האופן שאנחנו זוכרים אותם, אומר כהנמן. "האני החווה" אולי ייהנה כפליים בחופשה של שבועיים מבחופשה של שבוע, אבל אם בשבוע השני לא קרה שום דבר חדש, הסיפור לא ישתנה. "האני הזוכר" יהיה מרוצה בדיוק כמו בחופשה קצרה. 


מה שכן משנה בסיפור הוא הסוף. בתחילת שנות ה-90 עשה כהנמן ניסוי. המשתתפים נדרשו לטבול את ידם במים קרים מאוד. לאחר זמן מה הם נדרשו לעשות זאת שוב. באחת הפעמים, מבלי שהיו מודעים לכך, הם טבלו את ידם במים הקרים למשך דקה בדיוק. בפעם האחרת למשך דקה וחצי, אבל בחצי הדקה האחרונה טמפרטורת המים עלתה מעט עד שהחוויה היתה עדיין לא נעימה, אבל פחות. אחר כך שאלו את המשתתפים על איזה ניסיון יעדיפו לחזור, איזה מהם היה פחות נורא. רובם זכרו שהפעם שבה טמפרטורת המים עלתה מעט היתה הנעימה יותר, והעדיפו לחזור עליה, אף שמבחינת מה שחוו באמת זה היה דווקא הניסיון הפחות נעים. 


ניסוי המים הקרים גם מלמד ש"האני הזוכר" הוא זה שמחליט. המשתתפים בחרו לחזור על החוויה הפחות נעימה כי זכרו אותה כטובה יותר, רק משום שהיה לה סוף טוב (או פחות נורא). גם הנופשים שנסקרו באילינוי אמרו שישמחו לחזור על חופשה, שבדיעבד תיארו כנעימה, גם אם הדיווחים שלהם בזמן אמת ציירו תמונה שונה. "אנחנו לא בוחרים חוויות אלא זיכרונות של חוויות", אמר כהנמן באחת מהרצאותיו. ועוד אמר: "לפעמים נראה ש'האני הזוכר' גורר את ?האני החווה' לחוויות ש'האני החווה' בכלל לא צריך". 


אשליה 


הסיבה לפער בין החיים כפי שקרו באמת ובין האופן שבו אנחנו זוכרים אותם, טוען כהנמן, היא מה שהוא מכנה "אשליית המיקוד". החיים מורכבים מכדי שנוכל לקטלג, לסווג ולתת ציון לאירועים. הרגעים שמרכיבים אותם רבים מדי. רובם חוזרים על עצמם בלי חידוש. רובם פשוט משעממים. כשאנחנו מנסים להבין משהו שקרה לנו, או לשפוט את מצבנו, הסיפור שאנחנו בונים מושפע בדרך כלל מדבר אחד, או מכמה דברים שאנחנו מתמקדים בהם, ונוטים להפריז בחשיבותם. עד כדי כך שאפילו לשפוט את מצבנו אנחנו מתקשים. 


ב-1988 שאל נורברט שוורץ סטודנטים עד כמה הם מרוצים או מאושרים מחייהם באופן כללי. לאחר מכן שאל אותם לכמה דייטים יצאו בחודש האחרון. בין שתי התשובות לא היתה שום קורלציה - היו שאמרו שהם מאושרים ויצאו למעט דייטים, והיו אומללים שיצאו להרבה. לקבוצה אחרת של סטודנטים הוא הפנה את שתי השאלות בסדר הפוך, כלומר הוא שאל אותם קודם למספר הדייטים ואחר כך לשביעות רצונם מהחיים, והפעם נמצאה קורלציה גבוהה בין שתי התשובות. השאלה על הדייטים מיקדה אותם בהיבט הזה של חייהם כשנשאלו על אושרם הכללי. נבחרה להם נקודת מבט לסיפור, והם סיפרו לעצמם סיפור שונה מזה שהיו מספרים אם היו מתמקדים במשהו אחר. תוצאות דומות התקבלו גם כשאנשים נשאלו קודם על מצב בריאותם או הנישואים שלהם. 


אשליית המיקוד מעצבת לא רק זיכרונות, אלא גם שאיפות ופחדים. כהנמן וחוקרים אחרים הראו כי אנחנו נוטים להפריז מאוד בהערכת השינוי במצב רוחנו אם נתעשר או נאבד מהכנסתנו, או אם נלקה בבעיה בריאותית. אחת הסיבות לשגיאה הגדולה בהערכה היא שנדמה לנו שאם גורלנו ישתנה, נהרהר כל העת במצבנו כפי שאנחנו מהרהרים בו בעת שאנחנו מנסים לדמיין אותו, ולכן נחווה אושר או סבל. אבל בחיים אנחנו עסוקים רוב הזמן בלחיות. אנחנו לא מרבים לשקול את מצבנו. לכן כהנמן מציע להשקיע בדברים שבזמן התרחשותם אנחנו מקדישים להם מחשבה - כמו למשל מפגשים חברתיים - ופחות בדברים חומריים, שמטבעם, משעה שהם ברשותנו, איננו מרבים להרהר בהם עוד. למשל ארונות מטבח חדשים. 


אבל נניח שנתעשר, האם נהיה מאושרים יותר? ומה זה בכלל "להיות מאושר"? ל"אני החווה" ול"אני הזוכר" סוגים שונים של אושר. בשביל "האני החווה" האושר הוא יום בהיר ונעים של מנוחה; הסבל - עמידה בפקק. בשביל "האני הזוכר" האושר הוא סיפור על השגת דבר מה שיש להתגאות בו, והסבל הוא סיפור על חיים שבוזבזו. הזדמנות שהוחמצה. 


השבוע התפרסם מאמר של כהנמן, שמסכם תוצאות סקר ענק שעשתה חברת הסקרים "גאלופ" בקרב אלף אזרחי ארה"ב. הם נשאלו על תחושותיהם יום-יום במשך יותר משנה. ובכן, שיעור הזמן שאנשים חווים בו רגשות חיוביים, אושרו של "האני החווה", עולה באופן משמעותי עם ההכנסה, אבל רק עד לרמה של 75,000 דולר בשנה - ההכנסה של השליש העליון בקרב האמריקאים. מעליה, רמת האושר לא עולה. לעומת זאת, רמת הסיפוק ושביעות הרצון מהחיים בכלל, אושרו של "האני הזוכר", ממשיכה לעלות בקצב כמעט קבוע גם אצל בעלי רמות ההכנסה הגבוהות. כהנמן מסכם את התוצאות כך: "כסף לא קונה אושר, אבל כן קונה סיפוק. מצד שני, מחסור בכסף מביא הן לאומללות הן לחוסר סיפוק". 


באפיגרף לאוטוביוגרפיה שלו, "לחיות כדי לספר", כתב גבריאל גרסיה מארקס: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם". כהנמן, לעומתו, לא מכריע דווקא לטובת "האני הזוכר", ואת אשליית המיקוד הוא אוהב לתמצת כך: "שום דבר בחיים אינו חשוב כפי שהוא נדמה לנו בשעה שאנחנו חושבים עליו". 


אושרו של מי חשוב יותר? מצד אחד, "האני החווה" הוא המצב שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן. הוא עמל חודשים ושנים בשביל כמה שורות בסיפור של הזוכר. מצד שני, הוא נעלם ונולד כל רגע מחדש, בעוד "האני הזוכר" נותר ומזדקן יחד אתנו. הוא אולי משתנה ולומד, אבל הוא מוכר. ובפרפרזה על ג'רי סיינפלד, מתי נרצה להיות מאושרים, עכשיו או אחר כך? 


כך או כך, כשאדם יושב ביום הכיפורים לעשות חשבון נפש של חייו, הוא כבר אינו מי שחי אותם, וגם לשאלה עד כמה הוא מאושר אין לו תשובה אחת. הוא בוחר לו נקודת מבט ובונה סביבה סיפור כדי להבין או לתרץ את חייו, ולפעמים הוא בוחר נקודת מבט אחרת ובונה לו סיפור אחר



השאר תגובה